הייתי גרוש צעיר (ללא ילדים וללא חובות). יצאתי עם בחורות אבל ככל שחיפשתי לא מצאתי את אשר ביקשה נפשי. התגייסתי למשטרת ישראל לעבודה במחלק הנוער. חיים חדשים , מקום עבודה חדש ואולי אמצא כאן גם אהבה ?
יום, יומיים לאחר שאני מגיע למקום מתפתחת שיחה ביני לבין אחת מעובדות המחלק, סוציולוגית במקצועה. האמת שהיא מוצאת חן בעיני מהרגע הראשון ואנו מוצאים עצמנו במהרה יושבים ב"קפה קדוש " שחלונותיו מהבילים על רקע החורף הירושלמי הקר והרטוב שבחוץ. השיחה קולחת, בחוץ קר ובפנים בתוך בית הקפה הצפוף והחמים, נעים, נעים מאוד אפילו.
באחד הימים לאחר המפגש בבית הקפה מפקד המחלק משבץ אותי לעבוד עם אותה בחורה ואנו יוצאים לערוך חקירה . בסיום החקירה אני מציע שנחזור ברגל. הדרך הקצרה למחלק הנמצא ברחוב שלומציון המלכה עוברת דרך החדר ששכרתי בדירה יחד עם עוד שתי בחורות חיפאיות.
במטבחון הדירה המבולגנת על כוס תה עם נענה היא אומרת " שמע אולי נצא פעם לסרט ?" ואני משיב לה "למה פעם? בואי נצא הערב "." בסדר" היא עונה ואנו ממהרים לחזור לעבודה.
בערב אני מתקלח , עולה על אוטובוס 18 ונוסע שמח וטוב לב לכתובת שנתנה לי, מדמיין את המפגש כשלפתע, לחרדתי, אני נוכח לדעת שאיני זוכר את שמה. מנסה לזכור ו....כלום. ממש ממש משתדל, מנסה לזכור איזשהן אותיות משמה , נדמה לי שיש שם ע ' אני אומר לעצמי, " משהו מהתנ"ך ? אולי לא אני מהרהר לעצמי , שום כלום...ככל שאני מתאמץ לזכור איני מצליח, בלק אאוט מוחלט, אני פשוט לא יודע זה לא בליינד דייט עם אלמונית וזה לא הגיוני אבל איני יודע את שמה . אני חש שאני בעצם אפילו קצת מאוהב בה ואיני זוכר את שם אהובתי.
לא נורא אני מרגיע את עצמי, השם שלה בטח רשום על דלת הכניסה.
יורד בתחנה וניגש לביתה. בית ישן במושבה היוונית לא רחוק מפסי הרכבת. מתקרב בשקט לדלת הברזל בקומת הקרקע. כן אתם בטח כבר מנחשים. מזוזה יש שם, מידבקה ישנה של "הקש בדלת", שטיחון באפור אדום דהה לניגוב הרגליים, מידבקה עם כתובת של שליחי פיצות גם נמצאת שם , עציץ קרמיקה יבש וגם פעמון חשמלי . אני מנסה לראות אם יש משהו רשום בחלונית הקטנה של הפעמון, יש שם מחיקות של מספר שמות אי אפשר לקרוא כלום.
מתלבט מה לעשות , אולי להתרחק ולמצוא טלפון ציבורי ולהקשר אליה ? אבל אם יענה אחד מהשותפים לדירה את מי אבקש? לאחר רגע או שניים אני לוחץ על הפעמון, יהיה מה שיהיה, אני "מת" לפגוש אותה עכשיו.
היא פותחת את הדלת, גבוהה, יפה שיער חום גולש על סוודר חורפי רך, "יוסי בו תיכנס" היא אומרת בחיוך שממיס אותי ואני נכנס אחריה נרגש מנסה כל הזמן להיזכר ושום דבר לא עולה בראשי.
שיחתנו נמשכת ומתארכת, טוב לי אתה וברור לגמרי שגם לה טוב אתי. שנינו לומדים עד מהרה שאנו אוהבים טיולים רגליים ו הצעתי שאולי נצא ונעשה סיבוב לילי בעיר העתיקה מתקבלת ברצון.
הלילה קר, הירח מלא, ואנו הולכים יחד מאושרים בסמטאות הריקות, מציצים בפתחי הכנסיות, נעצים ליד הכותל המערבי חוזרים ועולים במדרגות להר ציון.
אנו מתקרבים מאוד זה לזו, ההליכה יד ביד הופכת מבלי שנרגיש בכך להליכה בחיבוק כתפיים, העצירות בדרך להחלפת נשיקה מתרבות ומתארכות. ברור לי לגמרי שהיא שייכת לי ואני שייך לה אבל מה שמה ?
היא לא שמה לב שאיני קורא בשמה, איכשהו לא היה בזה צורך ,מסתבר שאפשר לומר הרבה מילות אהבה בלי להזכיר שמות .
חלפו שעות וחזרנו לאחר חצות לחדרה דרך אותה הדלת חסרת השם.
בבוקר , אנו מתעוררים לקול דפיקה על דלת חדרה. "יעל" קורא הזר "אני מבין שאת לא לבד, אני מכין
בבוקר , אנו מתעוררים לקול דפיקה על דלת חדרה. "יעל" קורא הזר "אני מבין שאת לא לבד, אני מכין לעצמי ארוחת בוקר להכין גם לכם מקושקשת ? " "כן אני צועק בחזרה בשמחה "שמי יוסי וזה יהיה נחמד מאוד מצדך אם תכין ויעל ולי ביצה מקושקשת " ביני לביני אני חוזר באושר ובלי סוף "יעל" "יעל" "יעל". מאז ועד היום חלפו כמעט 40 שנה ואני חי באושר עם יעל כמובן.
Pinkdart